גאולה כהן
תמצית תולדות חיים
גאולה כהן נולדה בתל אביב ב-י בטבת התרפ"ו, 1925. אביה, יוסף, עלה מתימן בשנת תרס"ה, 1905 ונמנה על המייסדים וראשי התאחדות התימנים בארץ. אמה, מרים, נולדה בירושלים העתיקה.
בשנת 1943 הצטרפה לארגון לוחמי חרות ישראל (לח"י). היא גורשה מסמינר לוינסקי, שלמדה בו, מטעם היותה חברת לח"י. בהיותה נרדפת ע"י הבולשת הבריטית, ירדה למחתרת בשנת 1945, בעזבה את בית הוריה בת"א.
בלח"י מילאה תפקידים רבים, אבל בעיקר שימשה כקריינית הראשית של תחנת השידור המחתרתית. נעצרה בעת שידור חי בפברואר 1946, נדונה למאסר של תשע שנים ונכלאה בבית הסוהר לנשים בבית-לחם. עם שמיעת גזר הדין הכריזה, מספסל הנאשים, כי הבריטים לא יזכו לשבת בארץ 9 שנים, ואילו אמה, ממקום מושבה בבית המשפט, קמה על רגליה ושרה באוזני השופטים את "התקווה". כהן עשתה שני נסיונות נועזים של בריחה מהכלא: הניסיון הראשון נכשל ובניסיונה השני במבצע מתוחכם של פעילות, תכנון ושליטה עצמית, הצליחה לברוח.
חזרה לפעילות בלח"י, ונישאה לעמנואל הנגבי, שהיה ממפקדי המבצעים החשובים בלח"י.
עם הקמת המדינה העברית, הייתה מועמדת לבחירות ברשימת "הלוחמים" לכנסת הראשונה. (הרשימה לא הצליחה מעבר לנבחר אחד).
למדה באוניברסיטה העברית וסיימה תואר שני במקרא, ספרות ופילוסופיה. בלהט הפעילות שלה, הקימה אגודת סטודנטים בשם "סלע" (סטודנטים למהפכה עברית). הייתה חברת המערכת של הירחון "סולם", בעריכת ד"ר ישראל אלדד. בחוברות אלה הדפיס המשורר אורי צבי גרינברג מחזורי שירה גדולים. כמו-כן הייתה חברה במערכת העיתון "דברי הימים", שהציג את מאורעות העבר במתכונת ידיעות היסטוריות מודרניות.
בשנת 1960 הוציאה לאור את ספרה הראשון " סיפורה של לוחמת" שיצא עד היום במהדורות רבות ותורגם לאנגלית, רוסית, צרפתית והולנדית. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה דאז, קרא את ספרה וכתב לה מכתב נרגש, ובו, לראשונה, הביע את הערכתו למסירות הנפש של לוחמי לח"י ולאישיותו של מפקדם, אברהם שטרן-יאיר. את מכתבו חתם בן-גוריון במלים: "קדוש העט שכתב ספר זה". קטעים מספר זה נכללים בספרי לימוד בבתי הספר, כמו-כן מהווה הספר נושא לעבודות גמר וחיבורים לתלמידי תיכון וסטודנטים.
בשנות השישים, הייתה חברת מערכת העיתון "מעריב", והייתה בעלת שני טורים שבועיים - "השולחן המרובע", ו"בארבע עיניים עם…".
בעקבות תחקיר שפרסמה על חוסר הידע של הנוער על היהדות והציונות, הוזמנה לשר החינוך דאז זלמן ארן, והשפיעה על תגבור לימודי התודעה היהודית בבתי הספר.
שידרה בגלי צה"ל, כתבה במשך שנים ב"ידיעות אחרונות", בשנים האחרונות מגישה ב"קול ישראל" תוכנית שבועית ביחד עם הסופר אלי עמיר, בשם "על ימין ועל שמאל"
הייתה פעילה במאבק למען עליית יהודי ברית המועצות, בתביעתה למאבק גלוי ופומבי למענם. בפעולתה זו, השתתפה כנואמת מרכזית בעצרת עם ענקית ב"מדיסון סקוור גארדן" בניו-יורק, למען יהודי בריה"מ ונפגשה בנושא עם מנהיגים יהודים ועורכי עיתונים בארה"ב. בדצמבר 1969 קיימה מסע הסברה בנושא מחוף לחוף בארה"ב יחד עם שני פעילי העליה - דב שפרלינג ויאשה קזאקוב. בפעילותה זאת הייתה בין היוזמים והמארגנים של שביתת הרעב של קזאקוב, ליד בנין האומות המאוחדות. בספטמבר 1971 החלו להיפתח שערי ברית-המועצות. נתן שרנסקי סיפר כי נשא את תמונתה של גאולה כהן בעת מאסרו הממושך בכלא הסובייטי. על פעילותה למען יהדות אוקרינה-ישראל קבלה מדליה.
בשנת 1970 הצטרפה לתנועת החרות. ב- 1972 ייסדה את "המדרשה הלאומית ע"ש אריה בן אליעזר" ללימודי הציונית, היהדות ונושאים לאומיים. עם היווצרות תנועת "גוש אמונים", נטלה חלק פעיל במאבק למען ההתיישבות היהודית בשומרון, ביהודה ובחבל עזה. יחד עם הרב צבי יהודה קוק זצ"ל ואריאל שרון, נטעה את השתיל הראשון באדמת השומרון, לאחר "אלפיים שנה".
כיהנה בכנסת ברציפות במשך 19 שנים. הרבה לפני בוא גלי העלייה מברה"מ - הקימה בכנסת את ועדת העלייה והקליטה ועמדה בראשה, באומרה: "זאת תהיה הוועדה הכי עסוקה בכנסת"... על כך אמר אז יצחק שמיר, "את גאולה בפעילותה הצבורית במדינה מאפיינים שני דברים: להט מהפכני וכושר להזיז דברים… ".
הייתה בין מייסדי תנועת "התחיה", לאחר פרישתה מן הליכוד בשנת 1978, בשל התנגדותה להסכמי קמפ-דייויד. לחמה נגד הנסיגה מסיני ומימית, והייתה חוד החנית בכנסת במאבק למען ההתיישבות היהודית ביש"ע ובעיקר בחברון ובעיר דוד.
בהיותה בכנסת הייתה חברת ועדת חוץ ובטחון. הישגה הגדול הוא חקיקת "חוק יסוד: ירושלים", שנחקק ב- 1980 ברוב סוחף. החוק קובע, כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל", ובה מקום מושבם של נשיא המדינה, הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון, וכן את שמירת כל המקומות הקדושים בירושלים, וחופש הגישה של בני כל הדתות אליהם. יחד עם ח"כ משה שמיר פעלה גם לחקיקת "חוק הגולן" שנחקק בראשית שנות ה- 80 והמחיל את החוק, השיפוט והמינהל הישראלי על רמת-הגולן.
יחד עם ח"כ עדנה סולודר, ייסדה ב- 1987 את שדולת הח"כים למען יונתן פולארד, ושתיהן היו הראשונות שביקרו אותו ואת רעייתו בכלאם בארה"ב, והעלו בכנסת ב- 1990 את הדרישה להעניק להם אזרחות ישראלית, תביעה שנענתה רק חמש שנים מאוחר יותר.
כיו"ר ועדת העלייה והקליטה הייתה מעורבת במאבק למען העלאתם וקליטתם של עולי אתיופיה. בספטמבר 1990, כשהגיעו ידיעות קשות על סבלם של יהודי אתיופיה במחנות אדיס אבבה, נסעה לאתיופיה בעידודו של ראש הממשלה, נפגשה שם עם שרי ממשלת אתיופיה, ותרמה תרומה ניכרת ל"מבצע שלמה" אשר החל חודשיים לאחר מכן. פעלה להעלות לארץ הורים ובנים מאתיופיה שהתאחדו עם בני משפחותיהם.
ב- 1990 מונתה לסגנית שר במשרד המדע, ופעלה רבות למען קליטת מדענים. בדצמבר 1994, כשגברו מקרי הרצח בחברון וקרית-ארבע, עברה להתגורר חלקית בקרית-ארבע כדי לעודד את המתיישבים וחילקה את זמנה בין קראוון בקרית-ארבע לבין ביתה שבירושלים.
גאולה כהן היא אמו של ח"כ צחי הנגבי, שכיהן כשר הבריאות ושר המשפטים, ומכהן כיום כיו"ר ועדת החוץ והביטחון . היא סבתא לארבעה נכדים.
בשנת 1998 הקימה ביוזמתה את "בית מורשת המשורר אורי צבי גרינברג", שאותו היא מנהלת בהתנדבות. בית מורשת אצ"ג, פועל בחסות מועצה אקדמית שבה חברים חוקרי ספרות מהצד הפוליטי של השמאל והימין. מקום זה, הפועל בירושלים, הפך להוות מרכז תרבות ייחודי. גאולה יזמה ערבי קריאה בשירי המשורר, והביאה להחייאת תרבות קריאת שירה בחוגים רבים. בבית זה נערכים סמינרים והרצאות לספרות, בעיקר לשירה: למורים ותלמידים, לסטודנטים ולתלמידי תיכון, חיילי צה"ל, לעולים חדשים ולכל שוחרי תרבות. הבית נתמך ע"י עירית ירושלים והמחלקה לתרבות, בעזרת ראש העיר מר אהוד אולמרט, וע"י משרד המדע, התרבות והספורט, בראשות השר מתן וילנאי. ביוזמת גאולה כהן הפיק "בית מורשת אצ"ג" בתיאטרון ירושלים שני קונצרטים שחוברו לשירי אצ"ג: אורטוריה ע"י המלחין רפי קדישזון וסימפוניה מאת גיל שוחט. כמו-כן, הוצגה תערוכה של איורים וציורים בהשראת שירי אצ"ג, בשיתוף עם אגודת המאיירים בישראל, בירושלים ובערים שונות בארץ.
כלת פרס ישראל על מפעל חיים לשנת 2003.
גאולה כהן/תולדות חיים |
Copyright©בית מורשת אורי צבי גרינברג, 2008 -2002 |
|
